ב 1913, המטרולוגיסט הארי ברילי עבד על פרויקט כדי לשפר את קנה הרובים, הוא בטעות גילה כי הוספה של כרום לפלדה בעלת אחוז קטן של פחמן נותנת לנירוסטה תכונות של עמידות לחלודה.
בנוסף לברזל, פחמן, וכרום הנירוסטה המודרנית עשויה להכיל אלמנטים נוספים כגון: מוליבדן וטיטניום.
ניקל , מוליבדן, וכרום מגבירים את העמידות לקורוזיה של הנירוסטה.
בנוסף למינימום של 12% כרום לפלדה שמעניקה עמידות לחלודה. הכרום בפלדה המשולב עם חמצן שנמצא באטמוספירה יוצרים יחד שכבה בלתי נראית של כרום המכיל חמצן, שנקרא שכבה פסיבית. גודל אטומי הכרום ומקביליהם המחומצנים דומים, כך שהם מסתדרים בצורה מסודרת ואחידה על פני שטח המתכת, כמו כן, יוצרים שכבה יציבה ודקה של אטומים. אם המתכת נחתכת או נשרטת והשכבה הפסיבית נפגמת יותר, חמצן ייווצר במהירות ויכסה את השטח החשוף, אשר יגן על הנירוסטה מלקבל קורוזיה. השכבה הפסיבית צריכה חמצן בכדי לתקן את עצמה לכן נירוסטה פחות עמידה לקורוזיה כאשר היא נמצאת בסביבה דלת חמצן ולא מאווררת.
במי ים, כלוריד מהמלח יתקוף ויהרוס את השכבה הפסיבית מהר יותר מאשר שהיא תוכל להשתקם בסביבה דלת חמצן.